<h1>ספר החינוך מצוה תקכ"ג</h1>
<h2>דף קסה:</h2>
שנמנענו שלא נעמיד גבולי העונש בגוף הנענש וכן שלא נוציא ממון על פי עדות עד אחד ואפילו הוא בתכלית הכשרות והחכמה, או אפילו נביא, ועל זה נאמר [דברים י"ט] לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. משרשי המצוה לפי שיצר לב האדם רע ולפעמים יעלה בלבו טינא על חבירו ואפילו יהיה האדם בתכלית הכושר לא ינצל מחטא לפעמים, ואף כי יעמוד אדם ימים רבים בדרכי היושר אינו מן הנמנע להתהפך במחשבתו ולהרשיע, שהרי אמרו זכרונם לברכה [ברכות כ"ט ע"א] כי יוחנן שמש בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי, גם אמרו בו שהיה תחלה נביא אמת ולבסוף נעשה נביא שקר, על כן הוא ראוי וכשר הדבר שלא לסמוך על לב אדם לענוש חבירו על פיו, ואפילו יהיה הנענש רשע גמור והדיוט שבהדיוטות והמעיד חכם גדול שבישראל, אבל בהיות המעידים שנים אנשים כשרים חזקה בכל זרע ישראל שלא יסכימו שנים להעיד בשקר, וגדולה חזקה בכל הדברים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שבועות מ' ע"א] בעד אחד דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, כלומר שלא נעניש שום אדם על פי עד אחד בעונש גוף או בעונש ממון, זהו פירוש עון חטאת, אבל קם הוא לשבועה, כלומר שמחייב הוא שבועה לאותו שמעיד עליו, כגון שאמר אחד לחבירו תן לי מנה שהלויתיך אמר לו אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד כדברי התובע חייב הנתבע לישבע. ומה שאמרו גם כן שאף על פי שעד אחד לא האמינתו תורה לענוש על פיו חבירו בגוף או בממון מכל מקום נאמן הוא באיסורין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בהרבה מקומות בגמרא [גיטין ב' ע"ב] עד אחד נאמן באיסורין, כלומר שיעיד בשר זה או יין זה אסור הוא או כשר נאמן, וכן כל כיוצא בזה בכל האיסורין שבתורה. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה [מכות ו' ע"ב] שבדיני ממונות מקבלין עדות מיוחדת, כיצד, אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו מצטרפין, ועוד אמרו זכרונם לברכה שאם העיד אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר יבא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן, וכדאמרינן בראש פרק גט פשוט [קס"ה ע"ב], שלחו ליה חבריה לרבי ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצטרפו, שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר מה הוא שיבוא בית דין זה אצל בית דין זה ויצטרפו, שניהם שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה מהו שיבוא אחד מכל בית דין ויצטרפו, שלח להו אני איני כדי שאתם שלחתם לי אבל דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו, וכן הלכה. ומה שאמרו בכתובות פרק האשה שנתאלמנה [כ"א ע"ב] שעד ודיין אין מצטרפין במה שהוא דאוריתא.
ומה שאמרו זכרונם לברכה שבשני מקומות האמינה התורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מי המרים ובעגלה ערופה שלא תערף, כלומר אם מעיד אחד שהוא יודע בהריגת הנרצח אין עורפין את העגלה שהתורה אמרה [דברים כ"א] לא נודע והרי נודע לאיש אחד, וחכמים האמינו עד אחד שיעיד באשה שמת בעלה כדי שלא תתעגן, ואמרו זכרונם לברכה [יבמות פ"ח ע"א] בטעם זה שהיא מדקדקת אחר האמת בזה שאם שמא תנשא ואחר כך יבוא בעלה תצא מזה ומזה והולד ממזר. ואמרו זכרונם לברכה שבכל מקום שיועיל עדות עד אחד מועיל גם כן עדות אשה ופסול חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות עד כשר, וכן מה שאמרו שפעמים ישלם הנתבע ממון על פי עד אחד, כיצד, האומר לחבירו מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי מנה כנגד אותו מנה הרי זה מחויב שבועה בשביל עדות העד ואינו יכול לישבע להכחיש העד שהרי הוא מודה במה שהעד מעיד בו והדין הוא כן שכל מחויב לחבירו שבועה ואינו יכול לישבע שמשלם, ואין נשבעין בהעדת עד אחד לעולם אלא אם כן יכחיש הנשבע את העד ויכפור בעדותו וישבע על זה.
ומפני טעם זה כתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה [פ"ד מטוען ונטען ה"ח] ששטר שיש בו עד אחד והנתבע טוען שפרעו שעכשיו אינו מכחיש עדות העד שמעיד בהלואה שמשלם, וחלוקין עליו אחרים. וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או שהחזיר הפקדון בכל זה אמרינן שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ובגמרא בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים [ל"ג ע"ב] מעשה באחד שחטף לשון של כסף מחבירו בפני עד אחד ואמר כן הוא האמת שחטפתיה ממנו אבל שלי חטפתי ואתא לקמיה דרבי אמי ואמר היכי לידיינוה דייני להאי דינא, לישלם ליכא תרי סהדי, ליפטריה איכא חד סהדא, לישתבע דלא חטף הא קא מודה ואמר אין חטפי, והוה יתיב רבי אבא קמיה ואמר הוה ליה מחויב שבועה, כלומר מפני עדות העד, ואינו יכול לישבע שהרי אינו מכחיש דברי העד, וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, וכן הדין בכל כיוצא בזה. ומי שתבע חבירו מנה הלויתיך וכפר בו ואמר לו לא הלויתני כלום מעולם והביא עד אחד שלוה ממנו בפניו, הואיל ואלו היו שנים היה מוחזק כפרן ודינו שישלם הרי זה נשבע על פי עד אחד, שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, חזר ואמר פרעתי משלם בלא שבועה, לפי שהוא מחויב שבועה מפני עדות העד ואינו יכול לישבע שהרי אינו מכחישו בעדות ההלואה אלא שאומר פרעתי, וכבר אמרנו שכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. ויתר פרטי המצוה רבים מבוארין במקומות מפוזרין ביבמות וכתובות וסוטה וגיטין וקידושין ובכל סדר נזיקין. ונוהגת מצוה זו לענין דיני ממונות שנוהגין היום בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם לעשות משפט, ועובר על זה והקים גבולי העונש זולתי בצדדין שפירשנו הן בגוף הן בממון בעד אחד עבר על לאו זה.
